אילו היו מילותיה האחרונות האחרונות של אשתי -אהובתי סמדי-רק , בחדר המיון של בית החולים שיבא , אחרי ארבע וחצי שנים של גבורה עילאה, מעל ומעבר להגיון ולמצב, מעל הנתונים הרפואיים היבשים, מעל ומעבר לגוף הרזה והקמל , מעל הצלקות והסימוני לייזר שהותירו בביטנה, מעל הכאב של אמא שלא מסוגלת ללטף את ילדותיה וליבה מתעצב ונחמץ על כך.

וסמדי התעלתה מעל כל אילו והמציאה עצמה מחדש עם המוגבלויות, עשתה חיים, הגשימה מאויים, היגיע לשמורות טבע נחשקות ופראיות בהודו, פגשה ושוחחה עם פילי הבר ביערות, חייכה וצחקה גם במחלקת הסרטן ובטיפולי היום, עשתה תוכניות קדימה והיתה מלאת חיות ומרץ כמו שאדם בריא יכול רק לחלום להיות במקום הזה. במקום החי הזה. וחי טוב עם אהבות ויעדים והגשמה מיידית. אהבת הטבע , הבנת החיות כמו שרק סמדי וד״ר דוליטל הבינו, הערכת המטעמים והאוכל, תאוות מוזיקה וחיבור מיסטי למילים המתנגנות. מעט אנשים בריאים ומצליחים עומדים במקום הגבוה הזה שסמדי עמדה בו בקלילות ובטבעיות.

הבודהיזם והיהדות, הרוחניות והחסידות, המדיטציות והויפסאנות, ההארות והמתקשרים - כולם מנסים להגיע למקום הזה שבו סמדי שהתה דרך קבע, של אהבת הבריאה והערכת הבריאה. ״אספמיה זה כאן״- זה הסטיקר שסמדי המציאה. התרכזות והתמסרות מוחלטת לחוויה שלפניה כשהעולם מסביב בטל ומחריש. והעולם התבטל מול תמימותה ועוצמתה. מי שהיכיר אותה יודע זאת.

אלוהים העמיד את סמדי בנסיונות הולכים ונעשים קשים. חוצים גבולות אנושיים מפעם לפעם. המתח מול תוצאות הבדיקה הגורליות, הזונדה שהיא שנאה כל כך, הקרנות, כימותרפיה עם שלל תופעות לוואי, ניתוחים, אימת הלא ידוע , עוד בדיקות גרועות, עוד יחס מנוכר מרופא ממורמר, עוד מטפל שרלטן שמרמה ומאכזב אותה, עוד איש רוח נצלן הראוי לסקילה, סבל גופני, מערכות בגוף שלא מתפקדות, חוסר יכולת להתקרב לבנות שלנו - מרוב אהבה ומרוב שברון לב, כמה מבחנים קשוחים ואכזריים עברה האהובה הזו.

ואני רואה זאת מהצד ואסור לי לרחם ואסור לי להזדהות , כי אני צריך לתפקד על תקן אבא, אח , רופא, רוקח , אמבולנס, ובעל. רואה ומתכווץ. וסמדי קמה ליום חדש , נוסעת לים, יושבת בבית קפה, קונה דיסק, ממציאה מוצר חדש,מתלהבת, בזה למחלה ומתנכרת לה, מוצאת אנשים גדולים וחזקים עם לב ענק ויונקת מהם בלי בושה, ומחליפה אותם באחרים בלי בושה , מביאה גדיים הביתה, שומעת את הגשש החיוור,עברי לידר, שלמה ארצי , קונה מניות , מוכרת מוצר מעוצב לקו-אופ, יוזמת תערוכה מעבודותיה בנווה צדק, צוחקת , מתלהבת , וסובלת. כאילו אין קשר וסתירה בין השניים.

״ אמא אמא אמא אמא . מה נעשה בלעדייך?????״ - כך כתבו הבנות שלנו. והן יודעות להסביר בהרחבה מה היה מיוחד בסמדי שיהיה חסר ולא יהיה לו תחליף. אף פעם. לא אכביר מילים על אהבת איש לאישה כי רק המעשים והמאמצים מגלים את עוצמת האהבה ויוצרים את האהבה. כך לפי סמדי. אהבה זה לא למילים.

סמדי יזמה חיים ועסקים ומוצרים בכל יום מחדש כנגד כל הסיכויים ועם כל הכאבים. היא מלמדת אותנו שלא צריך חומרי גלם וכלי עבודה ותנאים מתאימים כדי ליצור מציאות וליזום דבר חדש. היא ייצרה זאת יש מאיין. מול עיניי המשתאות. ופעם אחר פעם. זו מורשתה ליזמים שקוראים אותי כעת. בגיל 25 היציבה סמדי אובניים בסלון ביתינו והחלה מקדרת כשחימר דביק מותז לצדדים. היא לא חיכתה לסטודיו מעוצב ברובע אומנים. החומר קרא לה והיא רצה אליו מיד. כנראה אפשר להשליך תשוקה זו על כל תחום יזמי אחר.

סמדי מתה , כשהרבה קרובים שליוו אותה במאמצים ובחדווה , היו לצידה. ומאחוריהם עוד הרבה אנשים שעזרו לקרובים לתמוך בסמדי. ולידה צוות רפואי גדול שליווה אותה והתאהב בה. ומאחוריהם הרבה אנשים שפעלו מאחורי הקלעים במערכת הרפואית לתת לסמדי את הכי טוב והכי מתחשב. ובסה״כ מאות אנשים שתמכו. ולכל אילו בני זוג שהבינו. ואמא אחת שרואה ילדה נעלמת מיום ליום ואסור לה לבכות. כי סמדי לא רוצה דמעות. ומעל למיטתה של סמדי מתנות ששלחו הבנות , שקנו מדמי הכיס שלהן, לאמא. הן רצו לבקר אותה, הן התחננו לבקר אותה, הן רצו חיבוק אחרון, ואני לא איפשרתי. אמרו שהן יקבלו טראומה כי היא נראית חולה. אבל אני ראיתי בחורה יפה , מרוצה ודעתנית , שהפסיקה לנשום. מתה. סגרתי לה את העפעפיים. שתישן. כפי שהיא ביקשה.
יהי זכרה ברוך.